לחצות את "ערוץ הג‘יפה" פעם אחת ודי !
ידידה שלי , אקרא לה ויקי, כתבה את עבודת הסמינריון הראשונה שלה במהלך השנה האחרונה. ויקי היא סטודנטית לביולוגיה ואני מעריץ אותה ממספר סיבות . היא לומדת לתואר ראשון, נשואה, מגדלת שני ילדים קטנים ועובדת במשרה מלאה . היא מדברת איתי על עבודת הסמינריון שלה כעל עבודה אחת מיני עיסוקים רבים שיש לה בחייה. תמיד היא מדברת עליה בצורה בוטחת, שמשרה תחושה שהיא יודעת מה לעשות: היא ידעה למצוא בצורה טובה מאוד את המאמרים לכל המשתנים בסמינריון, ולאחר אישור הצעת המחקר החלה לצלול אל תוך עולם הכתיבה בפועל.
מעולם לא שמעתי אותה מתלוננת על כך שאין לה זמן או שקשה בסמינריון. לכן, הופתעתי שלאחרונה, בלא כל סיבה נראית לעין, היא החלה לאמץ נימה שלילית בכל שיחה ביננו על התפתחות הסמינריון ובעיקר, ויקי החלה לבטא ספקות לגבי מידת יכולתה לסיים את העבודה בזמן. לפתע, ויקי החלה לאבד ביטחון ביכולותיה, בנושא שבחרה ובאיכות העבודה שהשקיעה עד עתה.
למען האמת, ויקי לא הסטודנטית היחידה שאני מכיר שחווה תחושות דומות במהלך הכתיבה. גם בן, בחור שהנחיתי בעובדת הסמינריון בחשבונאות, חווה את אותן תחושות בעת תהליך כתיבת הסמינריון. על אף שהגיעה להנחייה לאחר שהשקיע כבר זמן רב בכתיבה, הוא נראה אבוד, מתוסכל וכמעט הרמים ידיים. את הצעת המחקר הוא אישר מול המרצה וקיבל מחמאות על היצירתיות והרצינות של ההצעה, גם את הפרק הראשון הוא העביר לבדיקת המרצה וקיבל אישור נלהב להמשיך. מכאן והלאה החלה התרדרות ותחושת אובדן הכיוון. בן פנה אלי במייל מאחת מקבוצות הפייסבוק בהן אני נוהג לפרסם ותאר בקצרה את מצבו. נפגשנו בקרית אונו והוא הראה לי את כל החומרים עליהם עבד במהלך חודשיים. הוא אמר שהוא לא מסוגל יותר להסתכל על המחקרים וכשהוא כותב עולה בו תחושה של גועל.. לטענתו, כל מה שכתב לא מספיק איכותי, לא מספיק ממוקד ולא מספיק רלוונטי. הוא נע סחור סחור סביב אותם המחקרים ולא מצליח לייצר כתיבה זורמת, משכנעת ומאורגנת.
משני המקרים הללו וממקרים נוספים שנתקלתי בהם, התחלתי להבין שיש תקופה בתהליך כתיבת עבודת המחקר שאותה אני מכנה "ערוץ הג‘יפה".
"ערוץ הג‘יפה" בא לבטא תקופה שבאה בתהליך כתיבת המחקר (סמינריון או מחקר ברמה גבוהה יותר) בה סטודנטים מתחילים לאבד את נקודת המבט האובייקטיבית שלהם על התכנים ועל יכולות הכתיבה שלהם והם מתחילים להיכנס לסחרחרת של שיפוטים סובייקטיביים וביקורת אישית שבעקבותיה מאבדים את הבטחון העצמי ואת תחושת המסוגלות האישית.
תוכלו לדעת אם אתם פוסעים כבר בתוך "ערוץ הג‘יפה" על פי הסמנים הבאים:
- איבדתם בטחון ביכולת הכתיבה שלכם.
- אתם מבקרים ללא הרף את המשפטים שאתם כותבים .
- איבדתם יכולת להעריך נכון את היכולת שלכם לסיים את הסמינריון בצורה טובה ובזמן
- מתגבשת אצלכם תחושה שהממצאים שמצאתם טריוויאליים מידיי, משעממים ולא חשובים.
למרות הסימנים הללו תמיד תזכרו : אתם כנראה לא האנשים המתאימים לשפוט את ערך וטיב עבודתכם בשלב זה של חייכם האקדמיים.
ככל שאתם נכנסים עמוק יותר לתוך "ערוץ הג‘יפה", כך קשה לכם יותר ויותר להמשיך לכתוב ומתגנבות לראשכם יותר ויותר מחשבות שיחזקו אצלכם את הנכונות להרפות ממלאכת כתיבת הסמינריון. זהו למעשה מצב תודעתי ( "state of mind" ) טיפוסי לכניסה והעמקה אל תוך הערוץ. במצב כזה חשוב שתזכרו שאתם עוברים דרך מסדרון , פרוזדור מגעיל מבחינה תודעתית , אך אתם נמצאים בתנועה וצפויים לעבור אותו אם תמשיכו הלאה. כמו שהערוץ מנקז מי גשמים ומוביל אותם ליעדם בדמות בריכת ניקוז, "ערוץ הג‘יפה" יוביל גם אתכם אל סיום העבודה אם רק תמשיכו לדבוק בהליכה בתוכו ולא תרפו .לעיתים, הליכה ב"ערוץ הג‘יפה" נראית אינסופית. זה נראה כך משום שערוצים חותרים לעומק פני השטח ואם הולכים לאורכם רואים רק דפנות בוציות בהן מתבוססת אשפה ריחנית. קשה מכאן להתבונן אל פני השטח הקסום שמקיף את הערוץ.
"ערוץ הג‘יפה" יכול להיות מקום נוראי בעיקר בגלל..... הג‘יפה הבוצית והריחנית הזורמת בו . בשל הטינופת והריח הלא מלבבים, אף אחד לא ממש מעוניין לצעוד יחד איתכם בתוכו. מכאן שאתם נאלצים לצעוד ב"ערוץ הג‘יפה" דיי לבדכם. לא משנה כמה אחרים ינסו להזדהות עם מצבכם ולהגיד לכם שהמצב הוא זמני, אתם תמיד תחשבו שלמצב הג‘יפה אליו נקלעתם אין ממש סוף . בטח לא סוף טוב.
כסטודנטים לקראת סיום התואר, הסביבה שלכם די מחזיקה מיכם או לפחות מצפה מיכם למעט יותר. ההורים , החברים, בן/בת הזו , קולגות בעבודה, הבוס. כולם מצפים מיכם שאוטוטו תסיימו את לימודיכם ותתחילו פרק חדש בחייכם . בעוד שרציונאלית אתם יודעים שהם צודקים, מידת האופטימיות והדרבון שאתם זוכים לה הופכים לאט לאט למעין לחץ שהולך ומתגבש למועקה.
ויקי אמרה לי פעם: " הבוס, החברים והמשפחה אומרים לי שאני מסוגלת לסיים את הסמינריון – איך הם יודעים שאני מסוגלת? מה אם אאכזב את כול מי שהאמין בי? מה יחשבו עלי? "
ויקי סיימה בינתיים את עבודת הסמינריון שלה... אך הריח של "ערוץ הג‘יפה"עדיין זכור לה היטב.
לכן, אני לא רוצה להציע לכם מילות נחמה ריקות . העצה היחידה שאני יכול לתת לכם היא להמשיך ללכת . כוונתי מאחורי ההצעה הזו היא שתמשיכו לכתוב , תמשיכו לחפש עוד מאמרים, תמשיכו לבסס עוד קצת את סקירת הספרות שלכם , להוסיף לה ראשי פרקים ותתי ראשי פרקים, לבצע את הניתוח הסטטיסטי – גם אם אתם מרגישים שאין לכך תוחלת ומזמן הפסקתם להאמין בעצמכם.
כמעט כל סטודנט שאני מכיר עובר בתוך "ערוץ הג‘יפה" לפחות פעם אחת במהלך תהליך כתיבת הסמינריון. לרוב הסטודנטים האלו חווים זאת כחוויה בונה ומכוננת בהליך הכתיבה ועם החוויה החיובית הזו מתפתחת תחושה אדירה של סיפוק על כך שלמרות הכל הושלמה העבודה. יחד עם זאת, כדאי להיזהר מכניסה חוזרת ונישנית אל תוך "ערוץ הג‘יפה". כדי לא לחזור על החוויה שוב ושוב, אני מציע לכם להתייעץ , לקבל עזרה ומיקוד שיעזרו לכם להמשיך לצעוד בואדי ולחצות אותו פעם אחת בלבד עם מטען חיובי וערך שילוו אתכם בהמשך הכתיבה ולא ייתנו לכם ליפול.
עשו לנו לייק כדי שנוכל לדעת אם המאמר עזר .
נשמח לשמוע ממך הערות או הצעות לשיפור והרחבת תכני ההדרכה
צרו איתנו קשר: לימור: 054-5871888 ארז :052-4218441 scholare01@gmail.com facebook